שוב מתרגשות על בית המשפט העליון, בטרם יפסול חוק של הכנסת, התקפות בשם "הכרעת הרוב". הטיעון החוזר ונשנה כאן (למשל, מפי השר יריב לוין) הוא ש"הכרעת הרוב" במשטר דמוקרטי אמורה ככזו לגבור על שיקוליו של חבר שופטים מצומצם, אפילו יתבססו שיקולים אלה על זכויות אדם. ואילו התשובה החוזרת ונשנית לכך (למשל, מפי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק) היא שדמוקרטיה איננה מיוסדת רק על ידי הכרעת הרוב, אלא גם על ידי כיבוד זכויות אדם.
זו תשובה חלשה מאד: היא עדיין משמרת הפרדה מושגית וערכית קשיחה בין "הכרעת הרוב" מזה ובין "זכויות אדם" מזה, ללא כל קנה מידה חיצוני להן שלאורו ייבחנו היחסים ביניהן, ואין בה כשלעצמה כדי להבטיח את עליונות "זכויות האדם" המדוברות בה על הכרעת הרוב, אותה עליונות שלוין ודומיו כופרים בה מכל וכל.
האטימולוגיה, לכאורה, לצדו של לוין: "דמוס" ביוונית הוא "עם", "קרטיה" הוא "שלטון", ומה חזק יותר מ"שלטון העם" לביסוס "הכרעת הרוב" כבעלת המעמד הנורמטיבי העליון בחברה דמוקרטית. ברם, אם נבסס את מעמדה הנורמטיבי של "הכרעת הרוב" על עקרון "שלטון העם", מה טעם לכלול בספירת הקולות שתלמד על "רוב" זה את קולותיהם של אלו שאינם מבני "העם"? אין זאת אלא שהצמדות דווקנית לעקרון "שלטון העם" תוביל לשלילת זכות ההצבעה מערביי ישראל. זו אולי תוצאה אנטי-הומניסטית שלוין ודומיו אינם נחרדים מפניה כל כך, והדברים שלהלן אכן לא ישכנעו ואינם באים לשכנע אנשים כאלה.
להלן אבקש להראות שלאחר שהשתחררנו מכריעת ברך בפני "שלטון העם" כערך העליון של חברה דמוקרטית הומניסטית, כיבוד "הכרעת הרוב" לא זו בלבד שאמור להתפרש באופן כזה שלא יפגע בעקרונות יסוד הומניסטיים הנמצאים "לצדו", כגישת אהרון ברק, אלא שהוא עצמו שואב את כל כוחו מדפוס חשיבה הומניסטי, כך שללא הומניזם, וזכויות האדם הנכללות בו, אין ל"הכרעת הרוב" שום ערך.
ובכן, ראשית, מה רבותא ברוב? הרי רוב כשלעצמו אינו מבטיח לא צדק ולא שכל. לדתיים הלאומיים בינינו, הזועקים מרה על "הדיקטטורה של בג"ץ" על רוב העם יש להזכיר כי רוב העם הוא שעשה בזמנו את העגל, ואילו נהה משה רבנו אחר רוב העם לא היתה ניתנת תורה לישראל. ולחסידיו הנרצעים של ראש הממשלה ושל מפלגתו, התוקפים ללא הרף עתירות ציבוריות לבג"ץ בטענה ש"שלטון יש להחליף רק בבחירות", יש להזכיר כי אחוז המושבים ברייכסטאג שהשיגה המפלגה הנאצית בשתי מערכות הבחירות הדמוקרטיות שקדמו לעליית היטלר לשלטון עולה על אחוז המושבים בכנסת הנוכחית שהשיגה מפלגת השלטון, וד"ל.
יתירה מכך – רוב העם אף פועל פעמים רבות בניגוד לטובת העם עצמו. אנו עדים בעשורים האחרונים לאחד המחזות האבסורדיים ביותר בתולדות העם היהודי, בו דווקא אלה המבקשים לשמר את ריבונותו המדינית של העם, בגבולות ובמשטר שיוכרו כלגיטימיים על ידי העולם כולו – דווקא הם, ה"לאומיים" האמיתיים, שייכים למיעוט האופוזיציוני המשוקץ יום יום כ"תלוש" וכ"בוגדני" על ידי השלטון ועושי דברו מקרב "רוב העם"...
מה ערך, אם כן, להזדקקות ל"רוב"?
דעתי היא שהצידוק היחידי לכוחו של הרוב לבחור את השלטון הוא זכות האדם הניתנת לכל אחד ואחד בחברה ליטול חלק בבחירת שליטיו. בהיותה זכות אדם, הניתנת ככזו לכל אדם ואדם אך ורק באשר הוא אדם, מתחייב מכך שקולו של כל אדם בבחירות יהיה שווה בכוחו לקולו של כל אדם אחר, ומכאן, ורק מכאן, כוחו העודף של רוב הקולות על פני מיעוטם. איננו מכריעים את הבחירות ברוב קולות משום ערך מסויים הטמון ברוב כשלעצמו, אלא משום שמשקלו העודף של הרוב הוא מסקנה אלגברית פשוטה מכך שכל אחד מן הקולות הבודדים הוא שווה ערך לכל קול בודד אחר, כאשר שוויון זה עצמו הוא תולדה של ראיית זכות ההצבעה כזכות אדם. רק מכוחה של ראייה זו, איננו מעניקים בספירת הקולות מעמד כלשהו למוצאו הלאומי של המצביע, לצבע עורו, לרמת השכלתו, לרמת עושרו, למינו, לנטייתו המינית וכו', אלא אך ורק לאנושיותו, השווה ככזו לאנושיותו של כל מצביע אחר, ומכאן, כאמור, משקלם העודף של רוב הקולות על מיעוטם.
אנו מבקשים מצד אחד לשמר מימד של נטילת חלק של כל אדם בבחירת שליטיו (לכן, למשל, לא נכריע את הבחירות בהטלת מטבע) ומצד שני להבטיח כי יהיה זה חלק שווה לחלקו של כל אדם אחר (לכן, למשל, לא נכריע את הבחירות על ידי מבחני השכלה, או מבחני הכנסה, או מבחני אישיות). אין דרך אחרת להבטיח את שימורם של שני הרכיבים הללו – נטילת חלק מחד, ושוויון בין החלקים מאידך, ללא העדפת רוב החלקים על מיעוטם בתוצאת הבחירות הסופית. ושני רכיבים אלה אינם אלא ביטוי של זכות אדם, היא זכות האדם באשר הוא אדם להצביע בבחירות כאדם ולהספר בהן כאדם.
היוצא מכל האמור הוא שכוחו הפוליטי של הרוב שאוב כולו מתרבות זכויות האדם, ורוב אשר כופר בזכויות האדם כורת בכך את הענף עליו הוא יושב. ובתוככי תרבות זכויות האדם, נקל לראות כי זכות האדם להצביע בבחירות נחותה מזכות האדם לכבודו האנושי, למשל, או לקניינו. ארצה לראות את האדם אשר בין גזל אדמתו ובין שלילת זכות הצבעתו יבחר באפשרות הראשונה...
כך שלבית המשפט העליון יש את מלוא הצידוק, ואף החובה, לפסול חוקי "הכרעת רוב" אשר פוגעים בזכויות אדם חשובות ובסיסיות יותר מזכות האדם להצביע בבחירות, ומכל כוחו של הרוב הנובע ממנה. יתירה מכך - לכל אדם ואדם יש את מלוא הזכות, ואולי אף החובה, להפר חוקים שכאלה.
אשר למונח "דמוקרטיה" – אולי באמת הגיעה השעה להכיר בכך שהוא מונח לא מוצלח במיוחד לכינון מדינה הומניסטית שתשמור על זכויות אדם במלוא היקפן, ובמלוא חשיבותן היחסית הפנימית, ואפשר שהוא אף מפריע לכינון מדינה שכזו. "הומנוקרטיה" (humanocracy) נשמע טוב ממנו בהרבה.
עו"ד אלי לינדר הוא בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
